יום ראשון, 15 ביוני 2014

Impressions from my first trip to Holot, May 2014


Impressions from my first trip to Holot, May 2014

Elaine Matlow Tal-El

Last week, an article in Haaretz caught my attention. One of the leaders of the asylum seekers from Darfur had agreed to leave Israel to a third country- not to return to his home. Upon landing in Addis Ababa he was informed that this was just a transfer station and that he was to continue on to the Sudan. Refusing to continue on this flight for fear for his life, he found himself stuck in the Ethiopian airport. His $3500 grant from the Israeli government had been stolen and he was stuck in the airport for a week, like a fugitive.

Had I not participated in the trip organized by Kol Haneshama to Holot two weeks prior, this article would have gotten lost among all of the other depressing and difficult pieces that describe the state of our world.
On that Friday morning, just before Holocaust Memorial day, in a convoy of two cars, a multi generational group (including my daughter Noa) set out with a picnic in our trunk and some cosmetics requested by those who we were going to visit. We made our way down south to the Negev. I felt an obligation to see with my own eyes the place that has been so often mentioned in the news, and to meet (or re-meet) some of the people that I had met at events held at Kol Haneshama on the issue of asylum seekers and to hear their stories. After a two hour drive, we arrived in the desert- turning off the "main" road at the Ketzyiot prison. We continued on this road, passing the Saharonim detention camp and on our right, was the Holot Detainment Center- looking as close to a prison as I have seen. Even the sign at the entrance refers to the Prison Authority responsible for the construction of this installation. Let us not be confused- it looks like a jail. If not for the freedom of movement allowed to the detainees in and out of the center, it would be considered a jail. And even though there is relative freedom of movement- how far can you go from there? Especially if you have to sign in every few hours??

We were met by Jack, a friendly and bright young man from the Sudan. Jack has been Kol Haneshama's contact person on the issue of the asylum seekers. My daughter Noa knew him from her involvement with the Assaf organization last year. Just a few weeks before our visit, Noa had re-met Jack at Ben Gurion University as he had been brought in to tell his story to her classmates in the School of Social Work. I felt that this showed a growing trend among Israelis to understand the plight of these people- to hear them and to "see" them. I know that me, having personalized this issue has made its way into my consciousness by speaking to some of the asylum seekers themselves.

After we managed to put up the covering that we brought to shield us from the blistering sun, we sat down on the straw mats and put out our spread. Jack led the discussion, and  navigated us through the stories of about 20 participants from Eritrea and from the Sudan. They were eager to be heard. We were told that there are some 2300 inmates in Holot- with no doctor, no airconditoning or fans, and, most difficult- nothing to do. Our hosts spoke so clearly and with great calm about the difficulties inside the installation- the boredom, the limited freedom of movement because of the periodic need to sign attendance. We clearly were meeting with leaders of the group inside. They described how they organized themselves into classes to learn English, to relieve the boredom and to try to be productive. They could not offer a very high level of English because there is no one inside who really speaks English sufficiently well. Nevertheless, their commitment to enriching themselves during the time spent in Holot in anticipation of eventually going home, and even becoming leaders of the movement towards peace and resolution in their home countries was not just admirable – it was remarkable!

We asked them- what would you like from us, from our congregation? Can we bring you something to improve your stay – clothing? Shoes? Books? Games?? At first, almost to please us, they mentioned that books, paper and school supplies would be appreciated. But they also made it very clear- they do not want "things"- they do not want their lives inside Holot to be more comfortable. Their message was clear- help us get out of this place. Help us attain refugee status. Help us live like human beings.

They asked that we help them more efficiently by joining forces with other groups that are working on their cause. They felt that their voices would be heard louder if we worked together.

They also made it very clear that they are not interested in Israeli citizenship- they want to go home. One member of the group caught on to our non-Israeli accents and said-" I hear that you are from different countries and yet you came to live in your Jewish homeland. There is nowhere like home. We too want to be home. But until the danger passes, we must live outside of our home."

We continued our discussion for another hour or so. We noticed that our hosts were uncomfortable eating in our presence. The time for signing in was approaching and they were preparing to go back inside. We organized ourselves- each to his own place. We packed up what we had brought and gave it to them.

We said goodbye with smiles and hugs. Although they feel that Israeli society in not interested in their plight, I felt otherwise- and I hope that beyond Kol Haneshama there is growing interest and concern for them.

I was moved by the people we met- their inner quiet, the comraderie  between them. The difficulties they face- far from family, from their wives and children- living in uncertainty.

On our way back to Jerusalem, we raised many questions. Was this visit only a bandaid to cosmetically cover up a sore? To make US feel better? Who really benefits from these visits? Do these visits contribute something to the people there? Shall we organize another group visit to Holot- and who should come? People in professional positions who could tell the story to a larger and new audience? Are we bleeding hearts who do not see the complexity of the situation? Does Israel have no humane way to deal with this complicated situation? For me, perhaps the hardest question was the moral one- how can we as Jews close our eyes to this reality, to human suffering- all that more painful at the time of the year when we a so focused on our own collective experience during the Holocaust?

I do not have answers to all of these questions, but since our visit, I struggle with them every day. I try to understand the official state policy and behavior of our leaders in the country in which I chose to live and in which I chose to raise my children. I ask myself- how can Israel be so blind to the human imperative to treat these people humanely?

At the end of the day, I wonder if that same young man who was stuck in the airport in Ethiopia could have perhaps been one of the young men I met that hot Friday in Holot with my friends from Kol Haneshama??

יום שלישי, 27 במאי 2014

רשמים מביקור במתקן חולות - אילה טל-אל - מאי 2014


רשמים מביקור במתקן חולות – אילה טל-אל

הבוקר, קראתי בעיתון "הארץ" כתבה על אחד ממנהיגי מבקשי המקלט מדארפור אשר הסכים לקבל את המענק מממשלת ישראל ולצאת מהארץ למדינה שלישית, ולא לארצו. הוא גילה שהנחיתה באתיופיה היתה רק נחיתת ביניים, ועליו להמשיך בדרכו לסודאן. האיש, שמדינת ישראל שלחה ל"מדינה שלישית",  סירב לטיסת ההמשך ומצא את עצמו תקוע בשדה התעופה באתיופיה, אחרי שהמענק נגנב ממנו באדיס אבבה, וכבר שבוע הוא תקוע בשדה התעופה, מסרב להמשיך לסודאן מפאת הסכנה לנפשו.
אילולא הייתי משתתפת בנסיעה של חברי קהילת כל הנשמה לפני שבועיים למתקן הכליאה "חולות" למפגש עם קבוצת מבקשי מקלט, כתבה זו היתה נבלעת בתוך כל הכתבות ומאמרים הקשים והמדכאים על מצב כדור הארץ שלנו.

באותו בוקר, יום ששי, השבת לפני יום השואה והגבורה, יצאנו בשתי מכוניות, קבוצה רב גילית (כולל בתי נועה...), עם פיקניק בבגאג', כלי רחצה לפי בקשת האנשים שאליהם נסענו, והדרמנו לכיוון הנגב. הרגשתי חובה לראות במו עיני את המקום שעליו אנחנו קוראים בעיתון ולפגוש שוב את האנשים שחלקם פגשתי באירועים ב"כל הנשמה" ולשמוע מהם את סיפוריהם. אחרי נסיעה של כשעתיים, הגענו ללב המדבר- פנינו מהכביש הראשי ליד כלא קציאות. המשכנו בכביש ועברנו את כלא סהרונים. מימיננו התפרש "מתקן השהייה" חולות הנראה ככלא לכל דבר, שעל שלט בשער הכניסה למתקן כתוב שנבנה על ידי רשות בתי הסוהר. שלא נתבלבל- זה נראה כלא- ורק האפשרות לכלואים לצאת מכניסת המתחם ולהסתובב מחוץ למתחם בחופשיות מבדיל בין המקום הזה לכלא סהרונים הסגור שממול. הזכות להסתובב בחופשיות היא קצת מטעה- שאתה רואה את האיזור אתה חייב לשאול- לאן ילכו מכאן??
איש הקשר עם הקבוצה , איש חביב וחכם בשם ג'אק מסודאןאשר מהווה איש הקשר עם קהילת כל הנשמה זמן רב , פגש אותנו ליד שולחן עץ קטן. נועה בתי הכירה את ג'אק לפני שנה מפעילות עם פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה שהיתה מעורבת בה. כמה שבועות לפני הביקור שלנו במקום, נועה פגשה שוב את ג'אק כאשר הוא הוזמן לדבר לפני הסטודנטים לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. הרגשתי באמת שהמגמה להכיר את מצוקת אנשים אלו ו"לראות" אותם בציבור בעליה. אבל רובם הרגישו אחרת.

לאחר כמה דקות ועם הקמת השמשיה שהבאנו איתנו נגד השמש היוקדת, התיישבנו על המחצלות סביב מגוון מאכלים ושתייה ודברנו. ג'אק הוביל את השיחה ושמענו מהמשתתפים את סיפוריהם. שמענו על אותם 2300 כלואים במקום, ללא רופא, ללא מזגן, ללא עיסוק. דברו איתנו ברהיטות ובהמון קור רוח על המצוקה בפנים- השעמום, על מבנה היום סביב שעות רישום הנוכחות. תארו לנו את ההתארגנות של חברי הקבוצה שפגשנו, שהם מנהיגי הקבוצה להבנתי- על שעורי אנגלית שארגנו לעצמם וביניהם למרות העובדה שאין אחד שהוכשר לתפקיד. השעורים ניתנים עד רמה ד'- אין יותר גבוה כי בעצם אף אחד אינו מדבר אנגלית מספיק טוב.ולמרות זאת, מחויבותם לחינוך, להשכלה, למרות ואולי דווקא בגלל הסביבה שבה הם נמצאים, והיוזמה הארגונית לארגן כיתות לפי רמות אנגלית, לנסות להתקדם לפי ספרי לימוד שקבלו- ראויות לשבח ומהוות מקור להשראה ולהערכה!

הצמאון שלהם ללמוד, וכפי שאמר אחד, להתכונן להיות שוחרי השלום ולבנות את ארצם ברגע שיוכלו לחזור הביתה- היה מרשים ביותר! שאלנו אותם- מה אתם צריכים? איך אנחנו, כקהילה, יכולים לעזור לכם- האם תרצו בגדים? נעלים? ספרים? כלי כתיבה? משחקי שש בש? ענו לנו בעדינות ובשפה ברורה- אנחנו לא צריכים "דברים"- אנחנו לא רוצים להקל על חיינו בתוך המתקן- המסר היה ברור-  עזרו לנו לצאת מפה, לקבל את מעמדינו כפליטים ולחיות כבני אדם.
על מנת לעזור להם בדרך יעילה יותר, בקשו מאיתנו להתלכד עם עוד קבוצות שפועלות לטובתם כך שביחד, הקול שלנו ומצוקתם תישמע יותר חזק ואולי כך נוכל לשנות את מצבם.

בתשובה לשאלות שלנו, בחור אחד הבהיר שהוא אינו מעונין באזרחות ישראלית. הוא רוצה הביתה. הוא קלט את המבטאים השונים בתוך הקבוצה שלנו- האנגלוסקסים הרבים ואמר-
אני קולט שאתם באתם ממקומות שונים בעולם לחיות בביתכם היהודי- אין כמו בבית. גם אנחנו רוצים לחיות בבית. אבל עד יעבור זעם, נצטרך לחיות מחוץ לביתנו כי כרגע הדבר אינו מתאפשר.

המשכנו לשבת ביחד לשעה ויותר. גילינו שמארחינו לא אוכלים לפנינו בטעמי נימוס ותרבות. שעת רישום נוכחות התקרבה והיה עליהם לחזור למתחם.התארגנו לעזוב והם התארגנו להמשך היום.  קפלנו את הדברים והשארנו את הכל עבורם.
נפרדנו בחיוכים ובחיבוקים. על אף שהם חושבים שהחברה הישראלית אינה מתענינת בהם, הרגשתי באותו רגע שהענין במצבם גובר- ואני מקוה שלא רק בכל הנשמה. אני התרשמתי מהאנשים שפגשתי- מהשקט שלהם. מהחברות ביניהם. ומהמצוקה שלהם- רחוקים מהמשפחה, מילדיהם ומנשותיהם- חיים באי וודאות. 

בדרך חזרה לירושלים , עלו הרבה שאלות ביננו- האם ביקור כזה הוא רק פלסטר לכיסוי פצע גדול ולא תרופה למפגע עצמו? מי באמת מרוויח מביקורים אלו? האם אנחנו "יפי נפש" תמימים שלא רואים את מורכבות המצב? האם למדינת ישראל אין דרך הומנית יותר לטפל בבעיה כה סבוכה? האם נסיעות אלו תורמות לאנשים שפגשנו? האם יש לארגן עוד יציאות כאלו- ואם כן, מי יוכל להשפיע ולספר את הסיפור לקהל חדש ורחב יותר לאחר פגישה כזאת? ואולי השאלה הקשה ביותר עבורי- איך אנחנו כיהודים יכולים להתנער מהמציאות הזאת, להעלים עין- ודווקא בזמן שאנחנו מכונסים בהיסטוריה שלנו מתקופת השואה?
איני יודעת את התשובות לשאלות האלו אבל אני מהרהרת בהן יום יום ומנסה להתמודד עם התנהגות המדינה שבחרתי בה לחיות את חיי ולגדל את ילדיי. לי היה חשוב לראות ולחוש את מורכבות המצב , לראות ולהכיר מקרוב את האנשים מאחורי החדשות. אני שואלת את עצמי איך המדינה שלי יכולה להתנער מהדרישה האנושית להתייחס לאנשים אלו? עצימת עיניים לא תפתור את הבעיה הקשה הזאת.

בסוף היום, אני תוהה לעצמי- האם אותו בחור הכלוא בשדה התעופה באדיס היה אחד מהקבוצה שפגשתי באותו יום ששי חם בחולות עם חברי מהקהילה?

יום חמישי, 27 במרץ 2014

האם יהודי צריך גוף?



כמדומני שדרויאנוב מביא את הפלפול הבא:

הקשו: מדוע יהודי צריך רגליים? הרי "מכניסים" אותו לברית, "מעלים" אותו לתורה, "מובילים" אותו לחופה ו"נושאים" אותו לבית עולמו - ואם כך רגליים מדוע?

ותירצו: לפעמים יהודי צריך לפשוט את הרגל...

ועל זה אני רוצה לשאול: האם יהודי צריך גוף?

מישהו צריך פעם לעשות מחקר על תגובות של יהודים לסרטים (או לרופאים או לעו"ד או לבני הזוג של הילדים). בעוד שלאנשים יש מגוון של תגובות למגוון של סרטים שאינן מיוחדות ליהודים, ישנן תגובות שהן יהודיות להפליא. לא מזמן יצא לי לצפות בסרט HER המספר על אדם המתאהב במערכת ההפעלה של המחשב שלו. נשמע טפשי במיוחד אבל זה לא. למעשה הסרט עורך ניסוי מחשבה מתוחכם ברעיון העתיק של מה שנקרא לרוב 'בינה מלאכותית' אבל נכון יותר לכנותו 'בינה לא ביולוגית'. הרומן בין מערכת ההפעלה לבין הגיבור מתפתח לאורך הסרט באופן שמכריח את הצופה להתווכח עם עצמו לגבי איך הוא או היא היו מרגישים באותן הנסיבות.

לא אספר את העלילה כי אני לא רוצה להרוס לאלה שטרם צפו בסרט. אבל מצאתי את עצמי שואל שתי שאלות: האם מערכת הפעלה כגון זו המתוארת בסרט יכולה להיות יהודית? או במילים אחרות האם יהודי צריך גוף? והשאלה האחרת שעלתה בדעתי היא האם מערכת הפעלה יכולה לפסוק הלכה? ואם ההלכה לא ממש מושכת אתכם, אז האם מערכת הפעלה יכולה לשאת בתפקיד של מנהיגות דתית?

אני מניח שכבר בשלב זה איבדתי חלק ניכר של הקוראים ובוודאי אלה שלא ראו את הסרט. מה זה השטויות האלה? מה פתאום שמחשב יהיה יהודי?! ועוד רב!!? ובכן היהדות ההיסטורית מתייחסת בהרבה מאד הקשרים לנשמה ללא גוף כמו למשל בטרם ירדה לגוף או לאחר שנפרדה ממנו. ויש כמובן את המלאכים ושאר חיות קדושות, שלא לדבר על דיבוקים למיניהם. רצוני לומר שהרעיון של נשמה ללא גוף אינו זר כלל ליהדות. ואם נשמה יורדת לגוף ביולוגי, מדוע שלא תרד לגוף מסוג אחר? לצד משאבי זכרון בלתי מוגבלים וידע של כל עקרונות החשיבה וההסקה הדתית לדורותיהם, תהנה מערכת ההפעלה מיכולות יצירה של קשרים חדשים שעין לא שזפתם. מדובר ביתרונות מהותיים ביותר על כל חלופה ביולוגית. 

הנפלא ומעורר המחשבה בסרט הנ"ל הוא המהירות בה מערכת ההפעלה עוברת מגירוי-תגובה מוגדר תוכנה ליצירתיות ולמידה. בשלב כלשהו, מערכת ההפעלה מלחינה מוזיקה וכבר ראיתי בעיני רוחי מערכת היוצרת ניגוני דביקות שאוזן יהודית לא שמעתן מאז שירת הלוויים בבית המקדש. ולא אמרנו כלום על חידושי תורה למחלקותיהם. איך יתחרו הוגי דיעות, פוסקים ואפילו מדריכים רוחניים עם עוצמות כאלה? 

ירצו הרוצים לטעון שידע אולי יש כאן, אבל האם ניתן לדבר על אמונה במובן של FAITH ? בסרט מתוארת התפתחות רומנטית שגם מערכת ההפעלה שותפה לה ואם אפשר לאהוב, אז גם אפשר להאמין. ואז השכר נפרץ ומבול של שאלות ורעיונות פורץ כל גדר.

מאמתי מערכת הפעלה תחשב יהודית? (אם יהודיה או אפילו מתכנת יהודי לא יעזרו כאן!) האם מערכת הפעלה מצטרפת למניין? באילו מצוות מחוייבת מערכת הפעלה יהודית? אילו חובות מוסריות ויהודיות יש לנו כלפי יהודי לא ביולוגי? האם מערכת הפעלה יכולה להיות רפורמית? האם היא יכולה לחזור בתשובה או בשאלה?

בשום מקום במקורותינו לא כתוב שיהודי צריך גוף. אולי מסובב הסיבות ראה מה צופן העתיד ולא רצה להתחייב מראש. בכל מקרה, זו רק דוגמה לתגובה יהודית לסרט שאני שב וממליץ בחום לכל אחד לראותו.

הדיבוק של פייגע