יום שלישי, 27 במאי 2014

רשמים מביקור במתקן חולות - אילה טל-אל - מאי 2014


רשמים מביקור במתקן חולות – אילה טל-אל

הבוקר, קראתי בעיתון "הארץ" כתבה על אחד ממנהיגי מבקשי המקלט מדארפור אשר הסכים לקבל את המענק מממשלת ישראל ולצאת מהארץ למדינה שלישית, ולא לארצו. הוא גילה שהנחיתה באתיופיה היתה רק נחיתת ביניים, ועליו להמשיך בדרכו לסודאן. האיש, שמדינת ישראל שלחה ל"מדינה שלישית",  סירב לטיסת ההמשך ומצא את עצמו תקוע בשדה התעופה באתיופיה, אחרי שהמענק נגנב ממנו באדיס אבבה, וכבר שבוע הוא תקוע בשדה התעופה, מסרב להמשיך לסודאן מפאת הסכנה לנפשו.
אילולא הייתי משתתפת בנסיעה של חברי קהילת כל הנשמה לפני שבועיים למתקן הכליאה "חולות" למפגש עם קבוצת מבקשי מקלט, כתבה זו היתה נבלעת בתוך כל הכתבות ומאמרים הקשים והמדכאים על מצב כדור הארץ שלנו.

באותו בוקר, יום ששי, השבת לפני יום השואה והגבורה, יצאנו בשתי מכוניות, קבוצה רב גילית (כולל בתי נועה...), עם פיקניק בבגאג', כלי רחצה לפי בקשת האנשים שאליהם נסענו, והדרמנו לכיוון הנגב. הרגשתי חובה לראות במו עיני את המקום שעליו אנחנו קוראים בעיתון ולפגוש שוב את האנשים שחלקם פגשתי באירועים ב"כל הנשמה" ולשמוע מהם את סיפוריהם. אחרי נסיעה של כשעתיים, הגענו ללב המדבר- פנינו מהכביש הראשי ליד כלא קציאות. המשכנו בכביש ועברנו את כלא סהרונים. מימיננו התפרש "מתקן השהייה" חולות הנראה ככלא לכל דבר, שעל שלט בשער הכניסה למתקן כתוב שנבנה על ידי רשות בתי הסוהר. שלא נתבלבל- זה נראה כלא- ורק האפשרות לכלואים לצאת מכניסת המתחם ולהסתובב מחוץ למתחם בחופשיות מבדיל בין המקום הזה לכלא סהרונים הסגור שממול. הזכות להסתובב בחופשיות היא קצת מטעה- שאתה רואה את האיזור אתה חייב לשאול- לאן ילכו מכאן??
איש הקשר עם הקבוצה , איש חביב וחכם בשם ג'אק מסודאןאשר מהווה איש הקשר עם קהילת כל הנשמה זמן רב , פגש אותנו ליד שולחן עץ קטן. נועה בתי הכירה את ג'אק לפני שנה מפעילות עם פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה שהיתה מעורבת בה. כמה שבועות לפני הביקור שלנו במקום, נועה פגשה שוב את ג'אק כאשר הוא הוזמן לדבר לפני הסטודנטים לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. הרגשתי באמת שהמגמה להכיר את מצוקת אנשים אלו ו"לראות" אותם בציבור בעליה. אבל רובם הרגישו אחרת.

לאחר כמה דקות ועם הקמת השמשיה שהבאנו איתנו נגד השמש היוקדת, התיישבנו על המחצלות סביב מגוון מאכלים ושתייה ודברנו. ג'אק הוביל את השיחה ושמענו מהמשתתפים את סיפוריהם. שמענו על אותם 2300 כלואים במקום, ללא רופא, ללא מזגן, ללא עיסוק. דברו איתנו ברהיטות ובהמון קור רוח על המצוקה בפנים- השעמום, על מבנה היום סביב שעות רישום הנוכחות. תארו לנו את ההתארגנות של חברי הקבוצה שפגשנו, שהם מנהיגי הקבוצה להבנתי- על שעורי אנגלית שארגנו לעצמם וביניהם למרות העובדה שאין אחד שהוכשר לתפקיד. השעורים ניתנים עד רמה ד'- אין יותר גבוה כי בעצם אף אחד אינו מדבר אנגלית מספיק טוב.ולמרות זאת, מחויבותם לחינוך, להשכלה, למרות ואולי דווקא בגלל הסביבה שבה הם נמצאים, והיוזמה הארגונית לארגן כיתות לפי רמות אנגלית, לנסות להתקדם לפי ספרי לימוד שקבלו- ראויות לשבח ומהוות מקור להשראה ולהערכה!

הצמאון שלהם ללמוד, וכפי שאמר אחד, להתכונן להיות שוחרי השלום ולבנות את ארצם ברגע שיוכלו לחזור הביתה- היה מרשים ביותר! שאלנו אותם- מה אתם צריכים? איך אנחנו, כקהילה, יכולים לעזור לכם- האם תרצו בגדים? נעלים? ספרים? כלי כתיבה? משחקי שש בש? ענו לנו בעדינות ובשפה ברורה- אנחנו לא צריכים "דברים"- אנחנו לא רוצים להקל על חיינו בתוך המתקן- המסר היה ברור-  עזרו לנו לצאת מפה, לקבל את מעמדינו כפליטים ולחיות כבני אדם.
על מנת לעזור להם בדרך יעילה יותר, בקשו מאיתנו להתלכד עם עוד קבוצות שפועלות לטובתם כך שביחד, הקול שלנו ומצוקתם תישמע יותר חזק ואולי כך נוכל לשנות את מצבם.

בתשובה לשאלות שלנו, בחור אחד הבהיר שהוא אינו מעונין באזרחות ישראלית. הוא רוצה הביתה. הוא קלט את המבטאים השונים בתוך הקבוצה שלנו- האנגלוסקסים הרבים ואמר-
אני קולט שאתם באתם ממקומות שונים בעולם לחיות בביתכם היהודי- אין כמו בבית. גם אנחנו רוצים לחיות בבית. אבל עד יעבור זעם, נצטרך לחיות מחוץ לביתנו כי כרגע הדבר אינו מתאפשר.

המשכנו לשבת ביחד לשעה ויותר. גילינו שמארחינו לא אוכלים לפנינו בטעמי נימוס ותרבות. שעת רישום נוכחות התקרבה והיה עליהם לחזור למתחם.התארגנו לעזוב והם התארגנו להמשך היום.  קפלנו את הדברים והשארנו את הכל עבורם.
נפרדנו בחיוכים ובחיבוקים. על אף שהם חושבים שהחברה הישראלית אינה מתענינת בהם, הרגשתי באותו רגע שהענין במצבם גובר- ואני מקוה שלא רק בכל הנשמה. אני התרשמתי מהאנשים שפגשתי- מהשקט שלהם. מהחברות ביניהם. ומהמצוקה שלהם- רחוקים מהמשפחה, מילדיהם ומנשותיהם- חיים באי וודאות. 

בדרך חזרה לירושלים , עלו הרבה שאלות ביננו- האם ביקור כזה הוא רק פלסטר לכיסוי פצע גדול ולא תרופה למפגע עצמו? מי באמת מרוויח מביקורים אלו? האם אנחנו "יפי נפש" תמימים שלא רואים את מורכבות המצב? האם למדינת ישראל אין דרך הומנית יותר לטפל בבעיה כה סבוכה? האם נסיעות אלו תורמות לאנשים שפגשנו? האם יש לארגן עוד יציאות כאלו- ואם כן, מי יוכל להשפיע ולספר את הסיפור לקהל חדש ורחב יותר לאחר פגישה כזאת? ואולי השאלה הקשה ביותר עבורי- איך אנחנו כיהודים יכולים להתנער מהמציאות הזאת, להעלים עין- ודווקא בזמן שאנחנו מכונסים בהיסטוריה שלנו מתקופת השואה?
איני יודעת את התשובות לשאלות האלו אבל אני מהרהרת בהן יום יום ומנסה להתמודד עם התנהגות המדינה שבחרתי בה לחיות את חיי ולגדל את ילדיי. לי היה חשוב לראות ולחוש את מורכבות המצב , לראות ולהכיר מקרוב את האנשים מאחורי החדשות. אני שואלת את עצמי איך המדינה שלי יכולה להתנער מהדרישה האנושית להתייחס לאנשים אלו? עצימת עיניים לא תפתור את הבעיה הקשה הזאת.

בסוף היום, אני תוהה לעצמי- האם אותו בחור הכלוא בשדה התעופה באדיס היה אחד מהקבוצה שפגשתי באותו יום ששי חם בחולות עם חברי מהקהילה?

2 תגובות:

  1. תודה אילה. למדתי הרבה על הנושא מדברייך, והתרגשתי מאוד.

    השבמחק

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.